<h1>רבינו יהודה עניו (ריבב"ן)</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מגילה נקראת באחד עשר כול'. מפרש בגמרא מנלן. אלא שהכפרים. כלומר מאחר דמוקפין בט"ו ושאינן מוקפין בי"ד הרי הכל בכלל, תו היכי משכחת י"א י"ב וי"ג. אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה. יום ב' ויום ה', מפני שהולכין לדין כתקנת עזרא שיהו בתי דינין יושבין בשני ובחמשי. אמר קרא ולא יעבור. מט"ו, דכתיב בקרא. הואיל ומסתכלין בה. גרש"י, ומפרש הכי, הואיל ומסתכלין בקריאת מגילה ועושין פסח לאחר ל' יום, ואתו לזלזולי בחמץ לוכל בפסח. אבל בשעה שהיו מקדשין על פי הראייה היו קורין בי"א ובי"ב, דלא אתו למיטעי.
<h2>דף ב:</h2>
הואיל ונעשה בה נס. בי"ג ובי"ד הרגו בשונאיהם ונחו ביום ט"ו.
<h2>דף ג.</h2>
עבודה ומקרא מגילה. אם כהן עוסק בעבודה והגיע זמן מקרא מגילה. מדסמכו של בית ר'. שהיו מבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה. מולאחותו. דתניא ולאחותו הבתולה, דכתיב גבי נזיר. למה לי. כיון דכתיב ועל נפש מת לא יבא ודרשינן [נזיר מ"ח ע"ב] נפש אלו קרובים מת אלו הרחוקים, אביו ואמו אחיו ואחותו בכלל קרובים, ולמה נכתבו, לדרשה, כדאיתא בנזיר [שם]. ודריש בסיפרי [פ' נשא] לאביו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה. לאחיו מה ת"ל, הרי שהיה כ"ג ונזיר, לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה. ולאחותו דריש התם הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו כול'. שדוחה את לא תעשה שבתורה. לאו דלא תוכל להתעלם, אם היה זקן וראה אבידה רשאי להתעלם.
<h2>דף ג:</h2>
עד כמה. יהו סמוכין לכרך ויהיו ככרך. שישב ולבסוף הוקף. חומה. בית מושב. שנתיישב בעיר שהיה לו חומה כבר. עשרה בטלנין. שהיו מצויין בבית הכנסת [כדאמרי (ברכות ו' ע"ב)] כשבא הקב"ה ולא מצא עשרה בני אדם בבית הכנסת מיד כועס שנאמר מדוע באתי ואין איש. והיו מצויין תמיד בבית הכנסת וניזונין משל ציבור ומשתדלין בעיסקי הציבור. וישראל במעמדם. אותם שעומדים על הקרבן במקדש. כדאמרינן [תענית כ"ו ע"ב] על כל משמר ומשמר היה מעמד.
<h2>דף ד.</h2>
שאף הן היו באותו הנס. דכתיב [אסתר ג'] לאבד טף ונשים. פירוש אחר, עיקר הנס היה על ידיהן, ע"י אסתר. ירושלמי [פ"ב ה"ה] אמר בר קפרא צריך לקרותה לפני נשים ולפני קטנים שאף אותן היו בספק, ריב"ל היה מכניף בניו ובני ביתו וקרי להו קדמיהון. אלהי אקרא יומם. במזמור [תהלים כ"ב] אלי אלי למה עזבתני, ואמרו רבותינו [ט"ו ע"ב] שאסתר אמרה זה המזמור בשעה שהגיעה לבית הצלמים שפירשה ממנה שכינה.
<h2>דף ה.</h2>
בזמנה. בי"ד וט"ו. שלא בזמנה. כגון בני הכפרים שמקדימין ליום הכניסה. פיס'. הרי זה ככפר. ויכול להקדים ליום הכניסה. ובתרומת שקלים מקדימין. כדי שיקנו תמידין, ויקריבו באחד בניסן מתרומה חדשה. ולא מאחרין. דכתיב [במדבר כ"ח] זאת עולת חודש בחדשו, חדש והבא קרבן מתרומה חדשה. סעודת פורים. אע"פ שמקדימין לקרות בני הכפרים, הסעודה אינן עושין אלא בזמנה. סעודת ראש חדש. רגילין היו לעשות, כדאמרינן בפרק בן סורר ומורה [סנהדרין ע' ע"א]. אכל בעיבור החודש כול'. ספק מילה. שנולד בין השמשות. זמן עצי כהנים והעם. שהיו מביאין עצים למערכה, כדאיתא בתעניות [כ"ח ע"א]. חגיגה. כל ימי המועד, מי שלא חג ביום ראשון חוגג את כל ימי הרגל, ואינו מקדים קודם החג.
<h2>דף ו:</h2>
פיס' לענין הספד ותענית זה וזה שוין. בין י"ד שבאדר ראשון בין י"ד שבאדר השני. וכן בט"ו שבאדר ראשון ושבאדר השני. לאסור של זה בזה. אותן שקורין בט"ו אסורין בהספד בי"ד, אותן שקורין בי"ד אסורין בהספד בט"ו.
<h2>דף יד.</h2>
לא פחתו ולא הותירו. שום מצוה. וא"ת חנוכה, כבר פסקו נביאים הראשונים. אבל בימי מרדכי היו חגי זכריה ומלאכי. מעבדות. כשיצאו ממצרים אמרו שירה על הים. הוכשרו כל הארצות. אם נעשה נס לישראל בשאר ארצות אומרים שירה. משנכנסו לארץ. ונעשה נס בשאר ארצות. אין אומרים הלל, וכבר נכנסו לארץ והנס נעשה בשושן [שהיא] חוצה לארץ. התם. במצרים, מן הדין אמרו הלל. דעבדי י"י ולא עבדי פרעה. שכבר יצאו לחירות לגמרי.
<h2>דף טז:</h2>
עשרת בני המן. ואת פרשנדתא וגומר ועשרת דכתיב בתריה. בחד זקיפא. בעץ אחד. אריח ע"ג לבינה. בשורה אחת. כותבין חצי שיטה בראשה וחצי שיטה בסופה. ובשורה שניה כותב כנגד החלק. כדי שלא תהא תקומה למפלתן. שלא יהא להם מקום עמידה אם יפולו.
<h2>דף יז.</h2>
למפרע לא יצא. מפרש לקמן. קראה על פה לא יצא. דברים שבכתב לא ניתנו לאומרן על פה, כדאמרינן בהניזקין [גיטין ס' ע"א]. אבל קורין אותו ללועזות. כל אחד בלעז שלו. אשורית. לשון קודש, אע"ג דלא ידע מאי קאמר. מה עשייה למפרע לא. א"א שיעשה סעודת ט"ו קודם י"ד. אף זכירה. לא יקרא למפרע. פיס'. סירוגין. לפסיקות. לקמן מפרש. דורשה. לרבים, והיה קורא הפסוקים. (מתיר) [מגיהה]. מדקדק באותיות ובתיבות. אם כיון לבו יצא. והוא שקרא התיבה כמקראה ולא כמסורת.
<h2>דף יח:</h2>
מטושטשות. מחוקות. בכולה. פסולה אין רישומן ניכר. השמיט בה. סופר. אותיות. במקצתה כשירה. תפלין אין צריכין שירטוט. לפי שהן נקמטין בתוך הבתים, והשירטוט כדי שתהא הכתיבה נאה, ואינן נראין. אבל המזוזה פעמים נראית, ועוד שדי נראה למעלה בשפופרת שמניח שם המזוזה. כאמיתה של תורה. כעיקר התורה. שתים. תיבות כותבין בלא שירטוט. ג'. תיבות אין כותבין בלא שירטוט. ודוקא בפסוק של כ"ד ספרים.
<h2>דף יט.</h2>
פיס'. לא שנו. אבן כרך שהלך לעיר קאי. אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו. כחובת מקומו. אלא שעתיד לחזור בליל י"ד. וה"ה בן עיר שהלך לכרך, אם עתיד לחזור בליל ט"ו קורא כמקומו ואם לאו קורא עמהם. ועטמא מפרש בגמרא דפרוז בן יומו נקרא פרוז ומוקף בן יומו נקרא מוקף. נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה. כדאמרינן במסכת מכות [י"א ע"א] ס"ת שתפרו בפשתן פסול. ובלבד שיהו משולשין. שיהא מן התפירה הראשונה לשניה כבין השניה לשלישית. והוא שקישרן לאחר התפירה, שאם לא כן לא היתה התפירה מתקיימת.
<h2>דף יט:</h2>
ומחו לה אמוחא. כאדם שמכה את חבירו. סתר דבריו, שאינו כן אלא בציבור. אבל ביחיד יצא. והוא שתהא כתובה. בגיליון. ובצבור לא יצא. שנראה כקורא בספר, ואין כאן פירסום נס. כיון דחזיא מילתא בפני עצמה. ויש היכר בדבר. ומחו לה אמוחא. דלאו הל"מ, אלא מדרבנן אסור. שמא יקרע. אם תפר בסוף היריעה בשעה שמהדקו יש לחוש שמא יקרע.
<h2>דף כ.</h2>
פיס'. ולא טובלין. כל אותן טבילות שצריכין ספירה כגון זב וזבה, אין טובלין אלא ביום ז', אבל בליל ז' לא דאין טובלין בלילה. אבל אם טבל בליל ח' שעבר זמנו יכול לטבול. והזאה ביום אפילו עבר זמנה דכתיב [דברים י"ט] הוא יתחטא בו ביום השלישי. ובלבד שלא יהא בין הזאה ראשונה להזאה שניה טפי מחמשה ימים, כמשלישי ועד יום שביעי. וכן שומרת יום כנגד יום. שראתה יום שמיני לנדתה. וה"ה כ"ז שרואה יום אחד או שנים מיום שמיני לנידתה עד שמונה עשר, שהן אחד עשר יום ונקראין ימי זיבה. וצריכה ספירה יום אחד כנגדן. שאם תראה יום אחד שומרת למחרת, כדכתיב [ויקרא ט"ו] יהיה לה מלמד [נדה ע"ג ע"א] ששומרת אחד לאחד. והואיל וריבתה לספירה אין ספירה אלא ביום. משעלה עמוד השחר. שנקרא יום, כדכתיב ואנחנו עושים במלאכה מעלות השחר עד צאת הכוכבים ואומר והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה.
<h2>דף כ:</h2>
לקרות את המגילה כול'. בכולהו כתיב בהו יום. לגבי מגילה כתיב והימים האלה נזכרים ונעשים. ואע"ג דאמרינן חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, כי קתני התם אדיום. ולתפלת המוספין. במוסף דכתיב במוספין דבר יום ביומו. לוידוי פרים. פר העלם דבר של ציבור ופר כהן משיח, ומתודה על חטאת עון חטאת, כדאיתא ביומא [ל"ו ע"ב]. וילפינן כפרה כפרה מיום הכיפורים. וביום הכיפורים כתיב כי ביום הזה יכפר עליכם. ולוידוי מעשר. דכתיב ביערתי הקודש מן הבית וכתיב בתריה היום הזה מצוך לעשות. לסמיכה לשחיטה. דכתיב וסמך ושחט, וכתיב ביום זבחכם. בכולהו כתיב בהו יום כדמפרש בגמרא.
כל הלילה כשר לקצירת העומר. דאמר מר קצירה וספירה בלילה והבאה ביום. ובמנחות [ס"ו ע"א] ילפינן להו מקראי. הקטר חלבים ואיברים. כתיב כל הלילה עד הבוקר. כל שמצותו ביום לאיתויי סידור בזיכין. של לבונה הבאה עם הלחם. ור' יוסי היא, דאמר סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה [ערבית] קרינא ביה לפני ה' תמיד. דבר שמצותו בלילה לאיתויי אכילת פסחים. דמצותו כל הלילה. ודלא כרבי אלעזר בן עזריה דאמר עד חצות.
<h2>דף כא.</h2>
עומד ויושב. בין עומד בין יושב. קראוה שנים. יחד. מקום שנהגו לברך. אחריו יברך. קורין שלשה. עזרא תיקן שיהו קורין בשני ובחמישי. והתקינו ג' ב"א. ואין מוסיפין עליהן. שלא להטריח על הצבור, מפני שהן ימי מלאכה. ושבת במנחה סמוך לחשיכה נמי הוא, שהרי כל היום רגילין לדרוש. ואין מפטירין בנביא. משום האי טעמא גופיה. והפותח והחותם. בתורה. מברך לפניה ולאחריה. לקמן מפרש. משא"כ בתורה. לקרות יושב. ואתה פה עמוד עמדי. בעמידה.
<h2>דף כא:</h2>
ובלבד שלא יהיו שנים מתרגמין לפי שהתורה היא עיקר המצות והתרגום הוא הלעז שלהן. ולא היו מתרגמין שנים יחד כדי שיבינו הנשים ועמי הארץ. ובנביא שהן דברי תוכחות מבינים משנים. פיס'. כנגד עשרה בטלנים שבבית הכנסת. שיהו מצויין שם תמיד. והא ט' הוו. מבראשית עד ויכולו. בראשית נמי. בריאת שמים וארץ בדיבור נעשו. שנאמר בדבר י"י שמים נעשו. נאמרה בו דיבור במקום אחר. בג' קופות תורמין את הלשכה מכסף שבלשכה מן השקלים ונותנין בקופות כדי לקנות מהן תמידין ומוספין. וכתוב בהן א' ב' ג', לידע איזו נתרמה תחילה הכסף בקופה, שמצוה לקנות ממנה ראשון. מצדד פניהן כלפי נר מערבי. שאר הנרות, ונר מערבי הוא באמצע. שמעלין בקודש ולא מורידין. מעלין באחרון להוסיף על קריאתו, ולא מורידין אותו לפחות מקריאת ראשונים. הזי"ו ל"ך. כמו שהלוים משוררים בשיר במוספי שבת, כך חלוקין בבית הכנסת. פרש"י ל' לולי כעס אויב. כ' כי ידין. שמונה פסוקים שבתורה. מוימת משה עד סוף הספר. יחיד קורא אותן. לפי שנשתנה בכתיבתו, שמכאן ואילך כתב יהושע. וי"א משה כתבן בדמעה. והואיל דאישתני אישתני לקרותן יחיד [ב"ב ט"ו ע"א]. גזירה משום הנכנסין. שרואה שמברך לאחריה אותו שקרא אחרון, ואינו מברך [לפניה], אומר אינו חובה לברך לפניה. וגזירה משום היוצאין. מי שרואה שהראשון בירך לפניה, ולאחר השלמת הראשון יצא ולא ראה מי שבירך לאחריה, סבור שאינו חובה לברך לאחריה.
<h2>דף כב:</h2>
פיס' אין מוסיפין עליהן. לפי שר"ח עושין מלאכה וחולו של מועד מותר לעשות דבר האבד. כל שיש בו מוסף. כל דטפי ליה מילתא טפי ליה גברא יתירא. כיון שיש בו קדושה יתירה יוסיף בקריאת ב"א בספר. אבל מוסיפין עליהן. אינו טורח לצבור, שאין להם לעשות מלאכה היום. תענית ציבור. מותר במלאכה. רוב התעניות, ואפילו ט"ב במקום שנהגו לעשות מלאכה עושין. ושאין ביטול מלאכה. כגון ר"ח שמתבטלין ממלאכתן בעבור המשתאות שהיו עושין והנשים אינן עושות מלאכה כלל, וחולו של מועד אין עושין אלא דבר האבד, אין טורח לציבור גברא יתירא. אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו. בצבור, אבל ביחיד רשאי שהרי ר' עקיבא אדם מניחו בקרן זוית זו ומוצאו בזוית אחרת מרוב כריעות והשתחואות [ברכות ל"א ע"א]. דמצלו אצלויי. מוטין במקצת ולא הוו עבדי פישוט ידים ורגלים. הכל עולין למנין שבעה. וה"ה למנין שלשה דאמרינן בירושלמי [פ"ד ה"א] משה תיקן להם לישראל שיהו קורין בשבתות וימים טובים. וקטן עולה למנין שבעה, כל שכן שעולה למנין שלשה שנתקנה בימי עזרא וכל דתקון כעין תקנה ראשונה תקון, ולא להחמיר.
<h2>דף כג.</h2>
מפני כבוד הציבור. גנאי הוא לציבור שתבוא אשה ותקרא. וחד קורא. מכי תשא עד ועשית. וקשה לי כמו שכתבתי לעיל [כ"ט ע"ב]. כ"א פסוקים. כנגד כל הקוראים, שלשה פסוקים לכל אחד.
<h2>דף כג:</h2>
פיס' אין פורסין שמע. ב"א הבאים לבית הכנסת אחר שקראו ציבור את שמע, עומד אחד ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שבק"ש עד יוצר המאורות. לפי שאין יחיד אומר קדיש. פורסין לשון חצי שאומר אחת משתי ברכות שלפני ק"ש. ואין עוברין לפני התיבה. ש"ץ הבא להתפלל. ואין נושאין. הכהנים כפיהם. ואין קוראין בתורה. בציבור. ואין עושין מעמד ומושב. למת, כשחוזרין מבית הקברות, יושבין שבע פעמים לבכות את המת, והרוצה לסופדו יספוד. ועוד כדי (ללוות) [לסלק] את הרוחות שחוזרין עמהן. לכך עושין מעמדות ומושבות, שבתוך כך יסתלקו הרוחות מעליהן. פירוש אחר, כנגד שבעה הבלים שאמר קהלת. ועומד אחד ואומר שבו יקרים שבו, וכשהן רוצין לעמוד אומר עמדו יקרים עמדו. ברכת אבלים. ברכת רחבה. תנחומי אבלים. כשחוזרין מקבורת המת כשמנחמין אותו בשורה. ואין מזמנין על המזון בשם. לומר נברך אלהינו. ובקרקעות. כשרוצין לשום קרקע הקדש כדי לפדותו. אדם כיוצא בהן. אדם שאמר דמי עלי צריך לשומו כעבד הנמכר לשוק. כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל. וילפינן תוך תוך מהבדלו מתוך העדה, ועוד ילפינן עדה עדה מעד מתי לעדה הרעה מה להלן עשרה שהרי יצאו יהושע וכלב אף כאן עשרה. ואין אבלים מן המנין. לפי שמברך על המנחמין בפני עצמן ועל האבלים בפני עצמן. אחינו בעל הגמול ישלם לכם גמולכם ברוך משלם גמול, ולאבלים בפני עצמן, אחינו בעל נחמות ינחם אתכם ברוך מנחם אבלים. כדאיתא בפ"ק דכתובות [ח' ע"ב]. אבל ברכת חתנים לחתן ולכלה ילפינן עשרה מויקח בועז עשרה אנשים. (תוס' ורבינו ישעיה) פירש, אבלים טרידי באבלייהו ולא צייתי, משום הכי אינם מן המנין, אבל חתנים צייתי עכ"ת).
<h2>דף כד.</h2>
ולא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד. כדי לפרש ולתרגם לעם פסוק בפני עצמו שיבינו יפה. ובנביא קורא ג' פסוקים וכן המתרגם. ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחילתו. שקשה לו למצאו מהרה וגולל הספר. כהן גדול. ביום הכיפורים. מפני כבוד צבור. שמתעכבין עד שגוללין. פירוש אחר, שנראה שלא חששו אלא לפי שעה, שהיה להם למצוא תחילה. משום פגמו של ראשון. שאומרים שאינו כתוב בספר הראשון. לא יסייע למתורגמן. שמא יאמרו תרגום כתוב בתורה. דמתרגם סמוך לעמודא. היה נסמך אצל העמוד בשעה שמתרגם. שניתנה באימה. שנאמר [שמות כ'] וירא כל העם וינועו. ע"י סרסור. משה, כך צריך לעמוד אחר אצל המתרגם. מושיט תירגומא מגו סיפרא. היה מתרגם מתוך הספר שנכתב בו התרגום. דברים שנאמרו בפה. והאי בפה ניתנו להאמר. אבל לתרגם בספר שנכתב בו העברי שרי, דבפה הוא. שבכתב. לקרות בספר אינו רשאי על פה. קטן מתרגם ע"י קטן. הקורא. ואין כבוד לגדול שיתרגם על פי קטן. הקורא. ואהרן אחיך יהיה נביאך. תרגום מתורגמנך. אהרן מתרגם ע"י משה שגדול ממנו. שאין אדם מבזבז לו. אינו מזלזל בעצמו לקרות בלא רשות. לפתוח ראשון. בספר. ולברך ראשון. המוציא וברכת המזון. ולברור מנה יפה ראשון. בורר תחלה כשבא לחלוק עם אחרים. נתפרדה חבילה. החברה של כהן ולוי שקורא זה אחר זה. שאין לוי קורא שני כמנהגו אלא בשלישי וברביעי במקום אחר. משום פגם ראשון. שיאמרו שכהן שקרא תחילה לא היה כהן כיון שקרא זה שני אחריו. משום פגם שניהם. דאמרי חד מינייהו לאו לוי הוא. גבי כהן אחר כהן אין כאן משום פגם דשני, דאילו שני הכרנו בו שהוא כהן, ואין לחוש שמא אביו נשא אשה גרושה והוא חלל, דאם כן לא היה קורא במקום לוי. ומשום יושבין ליכא למיחש, שרואין שקורין שבעה ב"א עם שניהם. לא משום יוצאין. שיאמרו שהראשון לא היה בכלל שבעה, ויקראו שבעה בלא הוא. וכן גבי לוי. בחומשין. ואע"פ שהיו כתובין בגיליון. ומשום כבוד ציבור. שילעיזו עליהם שלא כתבו ספר שלם. אין קורין בהן. דהשתא אם שינה בדבר אחד שתפרו בפשתן פסול, כל שכן שכתבו כולו שלא כסדר. ומה שאנו קורין בספרים שהן תפורים בפשתן, שמא האי דאמרינן [מכות י"א ע"א] ס"ת שתפרו בפשתן פסול שנכתב בגויל מעובדין בעפצים, אבל בקלפים שאינם מעובדים בעפצים שמא יש בו שינוי בזה, כי היכי דיש בו שינוי בדברים אחרים בין גויל לקלף בבבא בתרא [י"ד ע"א]. וכן השיב ה"ר אביגדור כהן צדק ז"ל. בקולו של משה. שוה לו. ימאך קולו. ישפיל קולו. אין הקורא רשאי להתחיל ולקרות עד שיכלה אמן מפי הציבור. שעונין אמן אחר ברכת התורה. פיסוק טעמים. שיפריד בין תיבה לתיבה, לפי הנעימה. אלו המסורות. לכתוב הספר בדקדוק בחסרות ויתירות. בין פסוקא לפסוקא מאי. לצאת.
פיס' המפטיר בנביא כול'. אין כבוד בקריאת ההפטרה, על כן תיקנו חכמים שיהא פורס על שמע, כדי לכבדו. והוא עובר לפני התיבה. ובאותו היום עובר לפני התיבה להוציא רבים ידי חובתן בקדושה שבתפלה. ואם היה קטן. המפטיר, שאינו ראוי לפרוס על שמע. אביו או רבו עוברין על ידיו. קטן אינו פורס על שמע [שכל] שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן. סומא פורס על שמע. ומברך יוצר המאורות, דאית ליה הנאה מיניה, כדמפרש לקמן. פוחח. מפרש לקמן. ראוי להיות שליח צבור. להלקות ולנדות. משום כבוד. מכבדין אותו בדבר שהוא כבוד לו. משום אינצויי. אתה יורד לפני התיבה ותרויח, שכך מנהגן, ואני מפטיר, ואיני מקבל שכר.
<h2>דף כד:</h2>
בנשיאת כפים שישא את כפיו למעלה. פנים. של כהן. כנגד פנים. של עם. לשנים. כהנים שרוצים לישא את כפיהם, שליח ציבור קורא אותם, לאחר שסיים מודים אומר להם החזן קרבו כהנים לברך. אם לא היה אלא כהן אחד שישא את כפיו אינו קורא אותו, אלא הולך מאיליו. אמור להם. החזן קורא להן. לכוף ראשי אצבעותיו. כעין שדי. ושמעתי שבברכה ראשונה כופף ראשי אצבעותיו כעין שי"ן, ובברכה שניה כעין דל"ת, ובברכה שלישית כעין יו"ד. אין החזן. הקורא. רשאי לקרות את הכהנים. שיבואו לישא. עד שיכלה אמן מפי הקהל. שעונין אחר ברכת הודאה. ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה. בברכת יברכך ד' וישמרך. עד שיכלה הדיבור מפי החזן. החזן אומר יברכך ד', והוא חוזר ומברך בטעם. וכן כל תיבה ותיבה החזן אומר התיבה והכהן אומר אותה בטעם עד שתכלה ברכה מפי הכהנים. לאחר שסיים וישמרך, ולאחר שסיים ויחונך. כל פסוק ופסוק נקרא ברכה. עד שתכלה אמן מן הציבור. בסוף הברכה. להחזיר פניהם. מן הציבור, לאחר שסיים כל שלש ברכות. ובמקדש על גבי ראשיהן. לפי [שצריכין] להזכיר שם המפורש. שאינו מגביה ידיו מן הציץ. מפני שהשם חקוק בו, קודש לד'. שאינו עולה בעבודה. כשחזן מתחיל רצה י' אלהינו. אבל עקר את רגליו. לבוא כשהחזן מתחיל רצה אע"ג דלא מטי לדוכן אלא לאחר עבודה. כל כהן שלא נטל ידיו. תחלה, קודם שישא את כפיו. שאו ידיכם קודש. שיהיו ידיו קדושות בנטילת ידים, ואחר כך וברכו את ד'. כד עקר רגליה. למיפק לדוכן. וכד מהדר אפיה. מציבור, שכבר בירך. העם מה הן אומרים. בלחישה. אף כהן מברך אסור ביין. קודם שישא את כפיו. אין הכהנים רשאים לעלות בסנדליהון לדוכן. לברך את העם. שמא נפסקה רצועת סנדל של אחד מהם ואזיל למיקטריה ויאמרו בן גרושה הוא, שהרי אינו נושא את כפיו עם שאר הכהנים. מט' תקנות שתיקן רבן יוחנן בן זכאי. מפורשין בר"ה [ל"א ע"ב].
פיס' כהן שיש בידיו כול'. אסטס. מין צבע אדום. מפני שמסתכלים בו. ואמרינן בחגיגה [ט"ז ע"א] המסתכל בכהנים בשעה שנושאין את כפיהן עיניו כהות. ואע"ג דאמרינן התם בבית המקדש שם המפורש, השתא מיהא איסורא איכא דגזרינן הא אטו הא. אף בלבנים לא יעבור. שמא מינות נזרקה בו, דרך הכומרים ללבוש בגדים לבנים. והאי טעמא נמי ביחף. תפלתו עגולה. תפלין של(ו) [ראש]. סכנה. שמא כשיכנס לביתו יכה ראשו בתקרה דנוקבת את מוחו. ואין בה מצוה. דתפלין מרובעות הל"מ. נתנה על מצחו. תפלין של ראש. ושל יד נתן על פס ידו. ה"ז דרך מינות. דלית ליה מדרש חכמים אלא בין עיניך בין עיניך ממש ידך ידך ממש. ורבותינו דרשו במנחות [ל"ז ע"ב] על ידך בגובה היד כמו של ראש בגובה של ראש. בין עיניך זה קדקוד מקום שמוחו של תינוק רופס, בג"ש במנחות [שם] נאמר כאן בין עיניך ונאמר להלן לא תשימו קרחה בין עיניכם, מה להלן בגובה של ראש אף כאן בגובה של ראש. ציפן זהב. ולית ליה למען תהיה תורת ד' בפיך מן המותר בפיך, מן העור. שנתנן בבית יד אונקלי שלו. על בית יד לבושו מבחוץ, ולית ליה מדרש חכמים מוהיה לך לאות ולא לאחרים לאות. בהקניות. כמו [ויקרא י"ג] בהק הוא. עקומות. כפופות ועקושות לצדיהן. לא ישא את כפיו. מפני שהעם מסתכלין בו. חיפה ובישן. בני בישן קורין לאלפין עיינין, יאר יער. זבלגן. עיניו דולפות. דש בעירו. מורגל בעירו, אין מסתכלין בו, ומשום שהוא בעל מום אינו פסול, דאיתקש כהן מברך לנזיר מה נזיר בעל מום אף כהן מברך בעל מום בתעניות [כ"ו ע"ב].
<h2>דף כה.</h2>
פיס' יברכוך טובים. שאינו כולל הכל בשבחו של הקב"ה, וחכמים [כריתות ו' ע"א] למדו מחלבנה שריחה רע ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת. ובמנחות [כ"ז ע"א] נמי אמרו מדכתיב ואגודתו על ארץ יסדה. ויש מפרשים יברכוך טובים שבעים, כדכתיב [ירמיהו י"ד] ונשבע לחם ונהיה טובים, ורבותינו אמרו [ברכות כ' ע"ב] עד כזית עד כביצה. על קן ציפור יגיעו רחמיך. ועושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות א"נ מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית. ועל טוב יזכר שמך. משמע על טוב אין על רע לא, ואנן תנן [ברכות נ"ד ע"א] חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה הטוב והמטיב. מודים מודים. מחזי כשתי רשויות. המכנה בעריות. שאומר קלון אביו. האי עריות ל"ד אלא כינוי הוא. ומזרעך לא תתן להעביר למולך מפרש ומזרעך לא תתן לאעברא בארמיותא. כלומר לא תבוא על הגויה שמוליד בן לע"ז. ואין המקרא כן אלא חוק האמוריים הוא שהיו מעבירין בניהם לפני המולך, ובחוק זה הקפידה תורה לחייבו כרת. מעשה ראובן. בבלהה, וישכב את בלהה פלגש אביו. מעשה עגל הראשון. בגמרא מפרש. אין מפטירין בהודע את ירושלים. לפי שמדבר בגנות ישראל. אזהרות. לאוין. ועונשין. ד' מיתות ב"ד וכריתות. אלא אחרון. ויהיו בני יעקב שנים עשר. משום דכתיב ישא. ויאמרו עמי הארץ הקב"ה נושא פנים לישראל, ואינו יודע מה דרשו רבותינו אמר הקב"ה אני אמרתי ואכלת ושבעת ובירכת והם דקדקו בעצמן אפילו בכזית אפילו בכביצה. בשי"ן ותי"ו. בשתן שלך. דבר הנכתב לרבים. במשנה וברייתא בשם רבים. לא יאמר אותה בלשון יחיד. ודבר שנאמר בלשון יחיד לא יאמר אותה בלשון רבים. המתרגם פסוק כצורתו. מה שאונקלוס מוסיף הוא אינו מוסיף, כגון ויראו את האלהים ומתרגם כמו שהוא. ה"ז בדאי. שאינו אלא כמו שתרגם אונקלוס. והמוסיף עליו. על מה שתרגם אונקלוס. ה"ז מגדף. שמפרש פסוק לעצמו ולדעתו. אין לו רשות לפחות ולהוסיף. אלא כל מה שאמר לו החכם. ואם הוא צריך להזכיר אביו או רבו של חכם מזכירן בשמן, אא"כ יאמר לו החכם דבר בשם אביו או רבו של מתורגמן, שאומר "כך אמר אבא מרי" או "מורי אבי".
<h2>דף כה:</h2>
בני העיר שמכרו רחובה של עיר וכו'. דס"ל דיש בו קדושה הואיל והעם מתפללין בו בתעניות, כדתנן [תענית ט"ו ע"א] מוציאין את התיבה לרחובה של עיר. תיבה שבה הספרים.
<h2>דף כו.</h2>
וכן במותריהן. צריך להעלות הקדושה דמי המותר. לא שנו. דמוכרין בית הכנסת אלא של כפרים. אדעתא דידי אתו. כשבניתיה בתנאי כן בניתיה שתהא ברשותי למוכרה כל זמן שארצה. לא שנו. שצריך להעלות הקדושה של בית הכנסת. אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר. בהסכמת בני העיר. ודין הוא שצריך עשרה בני אדם, כדאמרינן [כ"ג ע"ב] גבי פדיון הקדש קרקע בהאי מסכתא, שמא יאמרו הקדש גמור הוא.
<h2>דף כו:</h2>
משום פשיעותא. שמא לא יבנוה. דיוהא. ריעוע. עד דתקין ליה שופכין. הצינורות שמקלחין מים. ולא סילק מיטתו כדי שימהר לבנותו. חלופה וזבונה שרי. דעיילו דמייהו וחילופייהו בקדושה. אוגורא משכונא אסור. דמאן מעייל בקדושה חלופה, שהרי אינה יוצאה מקדושה. בחדתתא, שלא הונחו שם. ואפילו למ"ד הזמנה מילתא היא. בפרק נגמר הדין [סנהדרין מ"ז ע"ב] פליגי אביי ורבא גבי האורג בגד למת. וליכא למ"ד בטווי הזמנה מילתא היא להיאסר. דלוסקמאות כעין תיבה קטנה. תיק ונרתק. חדא היא אלא שלשון תיק נופל על דבר ארוך ונרתק על דבר קצר. כורסיא. מקום שמניחין בו ספר לקרות ברבים. תשמיש דתשמיש. בתחילה פורסין המעיל על כורסיא ואחר כך מניחין ס"ת על המעיל. דמותבין ס"ת עליה. בלי מעיל. דאירפט. שנשבר. מיעבד כורסיא אסור. דירידת קדושה הוא. דרגא לכורסיא. סולם לעלות שם, אסיר. גבילי דחומשי. כעין קמטרא, אלא שהוא מספר אחד, ומספר תורה שלם נקרא קמטרא. לאשר על המלתחא [מלכים ב' י'] תרגום לדעל קמטריא. קמטרא ארגז אישקרינייש בלעז. וזו היא גניזתן. שאין אדם נהנה מהן עוד. גונזין אותן אצל ת"ח. מפקידן אצלו, והוא ישמרם בקדושה. ואפילו שונה הלכות. משניות וברייתות, וכל שכן במי ששונה התלמוד. פירוש אחר גונזין אותו אצל קבורתו. ובכלי חרס. שיתקיימו.
<h2>דף כז.</h2>
לעשות בית המדרש. מן הכנסת. דקדושת מדרש עדיף. חומשין. אין בו אלא ספר אחד, ולעולם בגיליון כתיב. ואע"פ שאין בו אלא ספר אחד קדוש הוא מנביאים וכתובים. אפילו ליקח בו חדש. דלא מעיילי ליה בקדושה. אינו רואה סימן ברכה לעולם. מאותן המעות. פיסקא. לא שנו. שגם המותר יש בו קדושה. אלא שמכרו. בית הכנסת. והותירו. אבל גבו. מתחילה לכך, ליקח בית הכנסת, מותר לעשות מן המותר כל מה שירצה, שהרי לא באו עדיין לשימוש קדושה חמורה. פירשא דמתא. רוכב הסוס, כדי לשמור העיר. נותנין. שלא יאמרו פסקו ליתן צדקה ולא נתנו, וחושדין אותו. בד"א. דמביאין אותה עמהן. שאין שם חבר עיר. ת"ח שכל עסקי העיר עוברין על ידו. עלי סמיכי. ליתן להם צדקה.
<h2>דף כז:</h2>
פיס'. שמורידין אותו מקדושתו. מרבים ליחיד. [על תנאי] על מנת שירצו, יחזירוהו. דס"ל ר"מ כר"י דאמר צד אחד בריבית מותר. אם תיגמר המכירה אין כאן ריבית. אם יחזיר לו המעות והוא מחזיר לו הבית נמצא שדר בו בשכר המתנת מעותיו שהיו בטילות אצלו. חוץ מארבעה דברים. שהן תשמישי בזיון. לבורסקי. מקום עיבוד עורות. לבית המים. לכיבוס בגדים. אין מפשילין לתוכו חבלים. לנהוג בו חול. לא השתנתי בתוך ד"א של תפלה. אפילו לאחר זמן, שנראה כמקודש אותו מקום. ולא כיניתי שם. גנאי לחבירי. כפה. צעיף בראשה. הניחה שלש מאות גרבי יין. בשכר שחיזרה על המצוה. אין נוהגין בהן קלות ראש. לחשוב בהן חשבונות שאינן של מצוה.
<h2>דף כח:</h2>
אין ניאותין. אין נהנין להשתמש שם. ומרביצין אותן. במים, שלא יעלה אבק. מפני עגמת נפש. לראות בית הכנסת חרב. ירושלמי [פ"ג ה"ג] א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן מיקל לנשיא דשטחין בגדיהון באויר בית המדרש, דפעמים היו יושבים שם ללמוד וקדוש כבית המדרש. מיקל, מקלל. וה"ה אסור בכנסת וכל שכן במדרש עצמו. לימא ליה לינוקא אימא לי פסוקך. מפני שאסור ליכנס שם לצורכו, ויראה כי לכך נכנס. בתגא. בכתרה של תורה. במי ששונה משניות. הלכות וברייתות, וכל שכן במי ששונה תלמוד. דמתני. תלמוד. פירוש אחר, דתני לעצמו דמתני לאחרים.
<h2>דף כט.</h2>
איעול אידדי בהא. (אקפוץ) [אקוף] בדרך זו כדי לקצר דרכי. מפני כבודן של מתים. שלא להשתמש בבית הקברות. פיס'. מקדימין. בשבת שעברה לקרות פרשת שקלים. בשניה זכור. סמוך לפורים קורין במעשה עמלק, שהמן בא ממנו. שלישית פרה אדומה. מפני שהיא טהרתן של ישראל. ודין הוא שיקדים פרשת החדש לפרשת פרה דבשני בניסן נשרפה הפרה, אלא כדי שיטהרו ישראל לעשות פסחיהן [כ"ה בירושלמי פ"ג ה"ה]. חוזרין לכסדרן. לקמן מפרש לסדר מי.
<h2>דף כט:</h2>
וגו' צו את קרבני. משום דכתיב ביה זאת עולת חודש בחדשו, חדש והבא קרבן מתרומה חדשה. ומפטירין ביהוידע. דכתיב ביה איש כסף עובר אלו שקלים, ערכו אלו ערכין. קורין ג' תורות. נראה לי דבין כולהו ז' בני אדם, והמפטיר חוזר וקורא ג' פסוקים אחרונים כדרך שקורא כל שבת שחוזר ג' פסוקים וקורא ממה שקרא שביעי. דאמרינן [ל' ע"א] חל להיות בואתה תצוה קרו ו' מואתה תצוה עד ועשית, וחד קרי מכי תשא עד ועשית. אלמא שביעי קרי ענין היום. ואינו נראה לי מה שכתב הגאון הפוסק באידך פירקין האי וחד קרי מכי תשא עד ועשית זהו המפטיר, דמנא ליה הא, אם כן כל שבת ליקרו ז' עם המפטיר. וזו אינה ראייה דמפטיר עולה דהו"ל למימר בהדיא והמפטיר קורא מכי תשא עד ועשית, אלא ודאי שביעי בלא מפטיר. וכל הלכה זו מוכחת כן דשביעי קרי חובת היום. וכן ראוי לעשות בכל ארבע פרשיות. וכשחל ר"ח בשבת קורא מן וביום השבת ובראשי חדשיכם וכן בחנוכה, ומפטיר חוזר וקורא ממה שקרא שביעי. לבד ממוספי ימים טובים בלבד, שקורין ענינים בפרשת היום שקורין חמשה בפרשת היום ואומר קדיש, ומפטיר קורא מוספי יום. וגם בזה יש להסתפק דאמרינן לקמן [ל"א ע"ב] תיקנתי להם סדר קרבנות שהם קורין בהן, ואני מוחל להם על כל עונותיהם. ואין אנו קורין בהן אלא בספר שני. דאילו בתפלה לא היה אומר קורין אלא מתפללים. ואע"פ שלא מצינו קריאת המוספין לא במשנה ולא בברייתא, עשאום רבותינו קבע מהאי טעמא.
<h2>דף ל.</h2>
קורין אותה וכופלין אותה. קורין אותה ששה בני אדם מראשה לסופה, וחוזר שביעי וחוזר וכופל מכי תשא עד ועשית. חל להיות ר"ח אדר בע"ש מקדימין. לקרות פרשת שקלים בשבת שעברה. פורים שחל להיות בשבת. יום י"ד באדר. מקדימין. לקרות זכור בשבת שעברה. מאחרין. הואיל ובזמנו הוא טוב הוא לקרות באותו היום. כל שחל ר"ח להיות בתוכה. ואפילו חל בע"ש מקדימין לקרות שקלים. כל שחלו פורים להיות בתוכה. ואפילו חלו פורים בע"ש.
<h2>דף ל:</h2>
לסדר פרשיות. דעד השתא פסקינן בפרשיות וקרינן בארבע פרשיות. שבעה בני אדם. לסדר הפטרות. אבל פרשת היום קורין ששה בני אדם, ושביעי בפרשת שקלים. וכן כל פרשה ופרשה. בין שלישי לרביעי לא ישתה. גם בין פרה להחודש אין מפסיקין. וכשם ששותה בין כוס ראשון לכוס שני ובין כוס שני לכוס שלישי בליל פסח, כך פעמים מפסיקין בין שקלים לזכור, ופעמים בין זכור לפרה כשחל ר"ח בשבת או בערב שבת. פיס'. בפרשת מועדות. שור או כשב. שבעה שבועות. כל הבכור. ביוה"כ אחרי מות. לפי שכל עבודת היום שם הוא. קורין בקרבנות החג. שבסוף פרשת פינחס, וביום השני וביום השלישי.
<h2>דף לא.</h2>
משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא. בכולהו איכא בהו ענין פסח. משכו בפרשת בא אל פרעה, אם כסף תלוה את עמי משפטים, פסל לך בפרשת כי תשא, במדבר סיני ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, בפרשת בהעלותך, ויהי בשלח ביום ז' ליציאתן ממצרים נטבעו מצרים בים סוף, כל הבכור בפרשת ראה אנכי. פסח גלגל. בעת ההיא ביהושע. בפסח יאשיהו. ויצו המלך. וידבר דוד. שירה של דוד, ביום שירת משה. עוד היום. בישעיה, לפי שמפלת סנחריב בפסח. בחודש השלישי. בפרשת וישמע יתרו. ומפטירין במרכבה. לפי שהקב"ה נגלה במרכבת יקרו במתן תורה. בחבקוק. דכתיב ביה ענין תורה, אלוה מתימן יבוא. ומפטירין בחנה. לפי שפקידת חנה בראש השנה. הבן יקיר לי אפרים וגומר עד זכור אזכרנו עוד. וזכרון מזכירין בראש השנה. אחרי מות. דכתיב ביה סדר היום. ומפטירין כה אמר רם ונשא. דכתיב ביה הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע, וישוב בתשובה. בעריות. כדי שישוב בתשובה אם חטא בהן. ביונה. שנבואתו בתשובת אנשי נינוה. הנה יום בא לי"י. שיש שם ענין סוכה. ויקהלו אל המלך שלמה. שיש בו חנוכת הבית. ובאותו הזמן היה, כדאיתא במשקין [מו"ק ט' ע"א].
בקרבנות החג. בסוף פנחס ביום השני וביום השלישי. ביום השביעי הוא יום הושענא, י"א כהן קורא וביום השישי, לוי קורא וביום השביעי. וישראל קורא וביום השישי. וישראל רביעי חוזר וקורא וביום הז'. ואינו קורא וביום השמיני עצרת. ומנהגינו לקרות שלישי ביום השמיני עצרת, וישראל רביעי חוזר וקורא ביום השישי וביום השביעי. וכן נראה לי מנהג טוב שיהא רביעי קורא ספיקי היום כשאר הימים. ואע"פ שקורא שלישי ביום השמיני, ובשאר ימים אינו קורא שלישי פרשה מופלגת מספיקי היום. העצמות היבישות. ע"ש בני אפרים שיצאו לפני הקץ. ונבואה זו נאמרה עליהן. פיס'. לחנוכה בנשיאים. לפי שחנוכת חשמונים דומה לחנוכת נשיאים. במעמדות במעשה בראשית. כדאיתא במסכת תעניות [כ"ז ע"ב] אלמלי מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ. בברכות וקללות. אם בחוקותי תלכו ואם בחוקותי תמאסו. אין מפסיקין בקללות. טעמא מפרש לקמן. קורין כסדרן. במקום שמניחין שבת שחרית שם מתחילין בשבת במנחה ובשני ובחמישי. ואין עולה להם מן החשבון. ואין עולין להן מן החשבון להתחיל לשבת הבאה ממקום שסיים בחמישי, אלא במקום שמפסיק בשבת זו מתחיל לשבת אחרת. שנאמר וידבר משה את מועדי י"י אל בני ישראל. אכולה מתניתין קאי, שקורין בענינו של יום. נרות בזכריה. רני ושמחי. נרות דשלמה. ויעש חירום, במלכים.
<h2>דף לא:</h2>
חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי. בחזון ישעיה. ובט"ב קורין כי תוליד בנים. בפרשת ואתחנן. אע"ג דפליגי תנאי, י"א קורין עד אנה ינאצוני וי"א עד מתי לעדה הרעה הזאת, שתי פרשיות הללו על ענין מרגלים, ובליל תשעה באב חזרו, ונגזר להם מיתה במדבר אפילו הכי נהוג עלמא לקרות כי תוליד, ואין אנו קורין פרשת מרגלים. מכאן אני אומר שאין אנו קורין פרשת העגל בי"ז בתמוז אע"ג דאותו היום היה. וכך היו נוהגין קדמונינו. חדשים מקרוב באו לשנות מנהג הטוב. מוסר י"י בני אל תמאס. לקרות בהן, שהן תוכחות. שאין אומרים ברכת התורה על הפורענות. תוך התוכחות. לא שנו. שאינו פוסק. אלא בקללות שבת"כ. בפרשת אם בחוקותי. מקום שמפסיק במנחה מתחיל בשני מקום שמפסיק בשני מתחיל בחמישי.
<h2>דף לב.</h2>
הבא לקרות בספר פותח ורואה. מהיכן יתחיל. וגולל. הספר שלא יאמרו ברכות כתובות בתורה. הראשונים. פסוקים הראשונים שקרא אותם אותו שנשתתק. נתברכו לפניהן ולא נתברכו לאחריהן. שכבר נשתתק ולא היה יכול לברך. ופסוקים האחרונים שקורא אותו שעומד תחתיו בירך לאחריהן ולא בירך לפניהן. הלוחות. שבספרים שאינן כתובין בגיליון. והבימות. בימה של עץ שהיה קורא המלך בחולו של מועד של חג בעזרה באלה הדברים, כדאיתא בסוטה [מ"א ע"א]. וי"א עמודים של ס"ת נקראו בימות. יעמידנו על התפר. יגלול עד שם ויהדק ויקשור. הגולל. ס"ת מענין לענין, והוא יחיד, וס"ת מונח על ברכיו. גוללו מבחוץ. עמוד שהוא חוצה לו, ויגל מצד חוץ לצד פנים. שאם יגול מפנים כלפי חוץ יתפשט החיצון ויפול לארץ. וכשהוא מהדקו. כשנגמר לגלול, יאחוז בעמוד פנימי ויהדקנו על החיצון, כדי שלא [יכסה] הכתב בזרועותיו, שמצוה להראות לעם כשמהדקו. הכי איתא במסכת סופרים [פ"ג ה"י]. נוטל שכר כולן. [ס"ד] האחרים למה הפסידו שכרן, ואין להם שכר מה שקראו. האוחז ס"ת ערום. בלא מטפחת. תיגלל המטפחת סביב ס"ת ואל יגלול ס"ת בתוך המטפחת.
